סתם, סתם. אל תקפצו...

התמונה קצת יותר מורכבת. יש גבולות בחיי ילדינו, כמובן. אני רק מציעה כאן אלטרנטיבה שונה מהמקובל. מרוב פחד שלא נהיה הורים ראויים לילדינו, אנחנו מפסיקים להרגיש ולהציב שאלות. אז הנה זה בא- נועז? פרובוקטיבי? –אתם תשפטו.

לאחר שנים של קבלת "קדושת" הגבולות אצל ילדים בהורות כחוק טבע ("כמובן, כמובן. אצלי בבית יש גבולות ברורים, אולי אחרים מאשר אצל אחרים, אך וודאי, ילדים חייבים גבולות..."), נפניתי לאחרונה לחשוב על כך. באמת לחשוב, להרגיש ושוב לחשוב.

נתחיל מהסוף, מהשורה התחתונה. יש גבולות בחיי ילדינו. יש גבולות גם בחיינו. יש גבולות בעולמנו. חלקם פיזיים, אמיתיים וחלקם של הנורמה החברתית, האנושית והמוסרית בה אנו בוחרים לחיות. וטוב שכך.

אך איך שהוא, 'הצבת גבולות' נהפך למין ספורט הורי אולטימטיבי. כל אם ואב בישראל, מדווחים על הצלחותיהם (ולעיתים כנות ונדירות גם על כשלונותיהם) בנדון.

אבל-

ילדים לא צריכים שיציבו להם גבולות! (וכאן, באמת.)

הם צריכים הצבת גבולות לשמה לא יותר מאשר הרצאות מלומדות על כח הכובד.

הגבולות נוכחים בעולמם, ברורים, נקיים מועילים ויפים מרגע הולדתם ואולי גם בעודם ברחם. כפי שהם לומדים את עולמם-עולמינו מההתחלה בהדרגתיות ובשקיקה, כך הם גם מגלים את הגבולות.

אין גבול למספר הגבולות בהם ילד נתקל: יש גבול לכמה התינוק-ילד יכול לזחול-ללכת בלי להתעייף, גבול לרמת החספוס של השטח עליו הוא זוחל שהוא מסוגל לסבול, גבול לכמה הוא יכול לאכול, גבול לכמה זמן הוא יכול להסתדר בין ארוחות. גבול לכמה חזק אפשר להכות בצעצוע לפני שהוא נשבר, גבול לכמה גבוה הם מעיזים לטפס לבדם (וזה במקרה הטוב שאנו לא עוצרים בהם מפאת פחדינו וחוסר אמונתנו – אבל על כך בהגיג נפרד), גבול כמה הוא יכול לקפוץ על רגל אחת בלי להתעייף, גבול למורכבות הפאזל שהוא יכול ורוצה להרכיב, גבול לכמה הוא יכול ורוצה לשחק בערב לפני שהוא הולך לישון ועוד ועוד ועוד ועוד.

יש גם גבולות בין אנשים. אני כאם- משמשת כמעבדת חקר עבור ילדי בשלב הראשון. יש גבולות שלי כאדם, אותם הם חוקרים: כמה חזק אפשר לגוע\להכות במשחק, כמה אפשר להתקרב ואיך. ויש גם גבולות ביני לבין ילדי, שגם הם משנים צורה בהדרגה. יש גבול לכמה ואיך אני מוכנה ורוצה בקרבה או משחק, ומה נעים וכמה הדדיות מתאימה, ועוד ועוד ועוד.

כל גיל והגבולות שאותם הוא חושף ומלמד. והכל בהדרגה ובמעבר איטי עד בלתי מורגש בין הקונקרטי, המעשי, למופשט, הרגשי והמוסרי.

 אז יש גבולות בעולמינו-עולמם. אין שום צורך להציב אותם. לא אנחנו מציבים אותם, הם קיימים ומאד בולטים ונוכחים בחיי כולנו. אנחנו כאן כדי לעזור, לתמוך, להדריך ולכוון, לא כדי לערוך מאבק כוחות ולהכריע ולנצח. אין מצב מלחמה בינינו, אלא תווך של אינטרסים משותפים וצעידה לקראת צמיחה ומימוש הפוטנציאל של כל חברי התא המשפחתי עליו אנו אחראים.

התפקיד שלנו, ההורים הוא לעזור לילדינו ללמוד את הגבולות בעולמם, למפות את הטווחים שלהם, להתמודד איתם ועם הקשיים והיתרונות שהם מביאים.

 להפך ככל שנתערב בהכרת הגבולות ונעמוד בין הילדים לבין העולם-הגבולות, כך הגבולות יטושטשו, והבנתם תלקה בחסר. את הכעס-תסכול על הגבולות של העולם ושל עצמם הם יפנו מולנו וכך לא נוכל להיות שם עבורם כדי שיעזרו בנו.

 ומעבר לכך, אותם הגבולות חלים גם עלינו ההורים. אנו וילדינו חיים באותו עולם מופלא ובעל אותם חוקים. גם אנו צריכים ללכת לישון בשעות מסוימות, לעשות מטלות לדבר בנימוס ובהתאמה לסיטואציה. גם אנו לא מציבים גבולות לעצמנו או לבני זוגנו, אלא אנו נענים למצבים בחיינו ומגיבים באופן מותאם. כך שבעיקר וכמו תמיד בחינוך, אנו עוזרים לילדינו להתמודד עם גבולות על-ידי דוגמא אישית ובהמון אהבה, קבלה, הכלה והבנה.

טוב עד כאן-בתיאוריה הכל יפה. (נכון?)

אין הכוונה, שניתן למשפחתנו להתנהל בהפקר ובהזנחה. אין הכוונה שילדינו 'ישלטו' בנו ויסבו לנו ולעצמם נזקים או שירגישו לא מוגנים, חשופים וחרדים.

חובתנו כהורים להתוות את הדרך ולנווט ולהאציל מרוחנו ומעולמנו הפנימי.

איך עושים את זה?

בחיים כמו בחיים, הכל עניין של איזון ומינון.

המון כבוד, התבוננות, הקשבה ואמונה.

 אז דוגמאות, דוגמאות, דוגמאות- (לאתגרים ופתרונות וגם טעויות וכשלים)