לפני כחדשיים-שלושה, השתעשעה בתי בת החמש בספירה לאחור. לא יודעת איך זה התחיל אבל אני יודעת איך זה נגמר.

הגיעה עד: ארבע, שלש, שתיים, אחד וחיוך זוהר מאושר.

כדרכם של ילדים וכדרכם של לומדים בלתי מופרעים, השתעשעה וחזרה והשתעשעה בדקלום הנ"ל ללא לאות. וגם טרחה לשאול איך אומרים זאת באנגלית ושננה גם זאת. ואז חדלה.

אני צפיתי מהצד. בתור אוהדת חשבון מיד צפו ועלו המשכים כיפיים לחקירת הספירה לאחור- לספור מ-10 אחורה, מ-20, בקפיצות של שניים וכו'

אבל לא עשיתי כלום. כלומר לא התערבתי בעשייה. רק שמעתי  וצפיתי והייתי. וגם נהניתי.

פתאום, לפני יומיים, נזכרה ילדתי במנייה אחורנית, אבל בדרך שיטתית. אפס. אחת, אפס. שתיים, אחת, אפס. שלש, שתיים אחת, אפס. וכך עד 12. המנייה 'ההפוכה' לוותה בצחקוקים, שריתיות והתמסרות.

גמרה. ואמרה: "וואוו!"

ואז עלו בי מחשבות. (ומה יש לאמא לעשות חוץ מלהילחם באומץ בהררי הכביסה ולחשוב?)

מה היה קורה אילו הייתי מתערבת אז?

היא היתה "לומדת" משהו על מספרים. זה בטוח. וגם שאמא שלה מבינה בחשבון. אבל גם ש:

• משתלטים לה על הלמידה
• ועל הכייף שבה
• שמתערבים בפעולות פרטיות ואישיות שלה שרק מכוח היותה ילדה ונזקקת לנוכחותנו - אנו חשופים לפלאים האלה. ולפעמים גם דורכים ברגל גסה.
• שהיא לא יודעת מה חשוב ומה לא
• שלא נכון עבורה לסמוך על תחושותיה וגבולותיה - (מתי די ללמוד ולהתקדם? מתי להמשיך בשינון? ואיך?)

ומה למדה כשלא התערבתי?

• שחשבון הוא משהו אישי ופרטי שלה. נכס שלה. שהיא יזמה, פיתחה וביססה.
• שסומכים על האינטואיציות שלה- לגבי מה חשוב, איך , כמה ולמה.
• שהאינטואיציות הללו הן לא ממש אינטואיציות אלא כלי עבודה רבי עוצמה, המשתכללים בצורה מתמדת. הן ידע. הן בינה.
• שלמידה היא כיף.
• שלמידה היא תהליך נמשך, מתערבל ונארג.
• שתהליכים אורכים זמן. ושיש כבוד וסבלנות אליהם.
• שיש לה שליטה על הלמידה של עצמה.

ולמה אנו בדרך-כלל כן מתערבים?

לדעתי בגלל הפחדים של 'מה יהיה עליה?' ו'איך יהיה לה מקצוע?' (ו'איך תמצא חתן?'...)

הפחד הוא יועץ רע. ובמיוחד כאשר הפחדים הם שלנו ולא שייכים לעולמם של הילדים.

ומה באמת באשר לעתיד? (ולמה הוא כה רלוונטי ונוכח כאן ועכשיו אצלנו, במקום הכאן והעכשיו?)

אז יש שתי אפשרויות:

או שבתי ניחנה בנטייה ואהבה עמוקה למתמטיקה (מה ש'ביצועיה' עד כה לא מאששים) ואז, משתבסס לעצמה מספיק מגירות ידע בתחום וגוף של נסיונות חיוביים, ייחודיים ואישיים לה- הכוללים טעייה ותיקונים- וכאשר יגבר בה הצורך והרעב ללמידה מרוכזת,

או אז נמצא משאב מתאים ללמידת מתמטיקה- מורה פתוח ו'מדליק', 'משחק חינוכי' כלשהו, אתר באינטרנט או תכנה, בקיצור משהו שיתאים לה. ואז הלמידה תתחבר לבסיס האישי שלה.

אפשרות שניה היא ש'אין לה את זה' במתמטיקה. היא תתנסה, תהנה, (רק   תצבור חוויות חיוביות ומעצימות) ותשאר עם כמעט כלום בידע חשבוני. אז האחריות ההורית שלי תכלול, בין השאר, את המשימה לשגר אותה לעולם עם סט מיומנויות בסיסי באלגברה שיאפשר לה לקנות במכולת, לטפל בחשבון הבנק, בביטוחים וכו'. עם נסיון וחוויות כה חיוביות בתחום החשבון - אני לא חושבת שזו תהיה בעיה. הלא כן?

נו, כל-כך הרבה דיבורים ומחשבות על ספירה לאחור מצומצמת?

אז זהו שהלמידה כולה, לאורך החיים, נבנית משרשרת אירועים זערוריים כאלה. וכל רגע של חדוות למידה, שנייה של הבנה או רכישת מיומנות מצטרפים זה לזה כחרוזים בשרשרת של חקרנות וסקרנות והמימוש שלהן. ככל שהרגעים האלה צלולים וטבעים יותר וככל שהם פחות מופרעים, מתומרנים ומעוצבים במלאכותיות, כך השרשרת זוהרת יותר ומעניקה לבעליה עונג, עוצמה ואיזון. לעונד אותה, את השרשרת אותה יצר בעצמו, תו היכר של בטחון בעולם ובשפע.

תספרו גם אתם על רגעי למידה מוצלחים ואחרים.