אזהרה: הפוסט הזה מגרד ומציק בנפש.

עגלות תינוקות הן דבר רע! הי, הו. לפני שאתם קופצים, תקשיבו...

כמו כל דבר בעולמנו המתקדם- צריך לדעת להשכיל ולקחת את הטוב וזה לא קל. עגלות תינוקות הן נוחות (מאד לאמא – לתינוק, קצת פחות), יפות ומעוצבות, בטוחות, 'מעשירות' (עם שלל אביזרי התפתחות נלווים) ובעיקר עושות את החיים עם תינוקות הרבה יותר נוחים. אז מה רע בזה?

השימוש שאנו עושים בהם הוא המזיק: (הנימוקים מובאים ללא סדר הגיוני ולא מן הכבד אל הקל או להפך)

• כשהתינוק מובל קדימה, בעגלתו- שהיא פאר הטכנולוגיה- המעוצבת, מוקף בשלל אביזרים מדהימים ולבוש במיטב מחלצותיו- אין למוביל אותו קשר איתו, בוודאי שלא מגע פיזי ואפילו לא קשר עין ברוב המקרים (במאמר מוסגר: בתינוקות צעירים- עד גיל חודשיים-שלושה, גם אם יש קשר עין, הוא  לא יהיה משמעותי ומספק). כתוצאה מכך, אין למבוגר מושג על החוויות העוברות על התינוק ואין לו דרך להעביר בצורה טבעית ושלמה את תגובות המבוגר המנוסה אליהם. מבחינת התינוק, ישן אן ער, הוא נעזב על פסגת הר צחיח לבדו וחסר ישע. כתבתי על כך –כמו רבים וטובים אחרים- בפוסטים על נשיאה כאן וכאן.
• הטיפול בתינוק בעגלה באמת נוח- נוח מידי. וכאן הצרה. מי ש'עשה ילדים' בשביל הנוחות, כנראה לא חשב על זה טוב עד הסוף. כשתינוק בעגלה, הוא לא כבד, לא מזיעים כשנושאים אותו, לא מתעייפים ללכת איתו, לא כואב הגב, יש מקום לתיקים ולשקיות... וכו' וכו'. אלא מה? זה לא מתאים לתינוקות. משא לוקחים בעגלות משא. תינוקות הם יצורים אנושיים שזקוקים לחום, מגע, קרבה, תקשורת בלתי פוסקת. זה עובד פחות טוב בגידול בעגלות.
• וכאן אסתור את עצמי: בעצם, הרבה יותר נח לגדל תינוקות לא בעגלה. למה? כי תינוקות מנשא הם רגועים, משתפי פעולה, שמחים ומאמינים בעצמם ובעולם. כן, באמת כתבתי הכרזה כה נחרצת...
• כשאנחנו יוצאים עם תינוק ועגלה לסידורים בעיר, נניח, או לטיול נטול מטרה – עבור התינוק אולי, לכאורה- אנחנו עושים יותר ממה שמתאים לתינוק ולנו: הולכים הרבה יותר, מהר יותר, 'מספיקים' יותר וכל הזמן ממהרים לדבר הבא. ובעיקר לא עוצרים לבחון כל עלה וקול וחתול ופרצוף. עבור התינוק, העגלה היא אוטוסטראדה בה רצים-אצים הגירויים והחוויות על פניו מבלי יכולת להגיב. הייתם רוצים לתור ארץ זרה רק מחלונות המכונית באוטוסטראדה? בדרך זו, אין קשב לקצב האמיתי של התינוקות, קצב המותאם להורות ולרגע הזה.
• כשאין תואם בין חיינו לעצמנו ובין טבעם של ילדינו למציאות שלהם, נוצרים מיני תחושות טורדות מנוחה (כאלו היוצרות גם הזדקקות לחוויות קניה רבות- שבתורן מחייבות שימוש יתר בעגלות וחוזר חלילה...). תחושות של חוסר סיפוק ושל משהו 'לא נכון' נוצרות גם אצלנו- שבתור אנשים בוגרים ומפותחים יש לנו שלל כלים טובים יותר וטובים פחות להתמודד ולטפל בהן, אבל גם אצל התינוק! לתינוק אין מנגנונים מעודנים לטפל בסטייה מטבעו והוא נעשה עצבני, רגיז, עם גזים, מתקשה להירגע, פחות ברור בסימניו (עוד מעגל שלילי...) ועוד ועוד. וכך כל ההורות נעשית פחות נוחה.
• קושרים ילד בעגלה. הוא רוצה לצאת – מנדנד. בתורנו, אנו מנדנדים אותו (פיזית) – גורמים לו לעומס גירויים שיבלבל אותו ויניח לנו להמשיך במעשינו. הוא שוב רוצה לצאת (ובכל גיל הביטויים לכך שונים) ואנו ממסמסים את צרכיו (במבה, ציפור, טלטול). כך שלאט-לאט ובעצם נורא מהר התקשורת בינינו מתנוונת, הסימנים שהתינוק נותן (מעניק לנו) מתעמעמים ומתמעטים ואצלנו מתנוונת מיומנות ההקשבה וההבנה. גם לו כבר לא כל-כך ברור מה רצה ולמה כי מזמן לא קבל זאת (לרדת למשש אדמה על הארץ למשל). גם מסימנים שאנו מפרשים נכונה אנחנו מתעלמים בלית ברירה (?) –"מה לעשות? אני חייבת להגיע לבנק לפני שנסגר!" האמנם? תמיד יש ברירה! סימנים אחרים אנחנו, בכשרון רב מטים בכוח ומסיטים פרשנות לפי נוחיותנו עד שאנו עצמנו מאמינים בכך (לילד נמאס להיות קשור וכלוא ואנו בליבנו: "הוא רעב", "הוא רוצה הביתה", וכו'). ובגיל חודשים ספורים, הסימנים נפסקים והתקשורת נחסמת עד לגיל ה- Terrible Two הבלתי נמנע (?!) בו ילדים לומדים שבכוחם לבטא גם רצונות וגם כעסים מודחקים של שנתיים. חשבו על זה!

השבוע ראיתי אישה מקסימה ואוהבת ילדים ששומרת לפרסתה על שני תינוקות בני שנה. שהיתי במחיצתה קרוב לשעה בה שני התינוקות היו חגורים איש-איש ברתמתו- זה בעגלתו וזו בכסא אוכל. במשך השעה הם נשארו חגורים, קבלו המון אהבה ותשומת לב ("נסיך שלי", "מתוקה שלי" וכו'), מזון ו-לא הביעו שום רצון לרדת, לנוע, לחקור את העולם, לעשות ולהתנסות. לי יש תינוק בן שנה וקצת. מצב בו הוא יושב בכסא אוכל למעלה משעה לא יכול להתקיים. נראה לכם שתינוקות ערים בני שנה צריכים ומותאמים לישיבה כזו? תחשבו איזה אילוף והתניה היו צריכים לעבור ובאיזה מחיר של הדחקת צרכים, נטיות לב ומימוש עצמי.-והכל במסגרת של הורות אוהבת, דואגת ונותנת דעת ל'התפתחות' התינוקות.

• מכאן ברור איזה מטען של מרמור וכעסים מודחקים סוחבים איתם תינוקות העגלה. המטען הזה חורג בגילאים שונים ובצורות שונות ובשיאו, בגיל ההתבגרות. ויש להם על מה לכעוס.
• ולבסוף, שולי אך חשוב: מבחינת הפיסיולוגיה של התינוק, שכיבה על משטח קשיח על הגב (או על הבטן) אינה בריאה- היא לא מחזקת בצורה הרמונית ומלאה את כל הטווח ההיקפי של רצועות, שרירים ורקמות חיבור. בשכיבה על הבטן רק שרירי העורף האחוריים מתחזקים בצורה לא מאוזנת. בשכיבה על הגב, היות שתמיד יש צד אחד יותר חזק ושני יותר קצר, אי הסימטריה מועצמת ומונצחת. בקיצור, עגלות לא מתאימות לתינוקות גם מהבחינה הפיזית.

 אם רק היינו יכולים להשתמש בעגלות בצורה מושכלת- ללכת קרוב וקשוב, להענות לסימנים של התינוקות, לעצור ולתת לחקור ולזחול. אם רק היינו יכולים לקחת את הטוב והנוחות שבשימוש בעגלות ולא למעוד לרעות החולות המלות.

אז זהו, שזה קשה על גבול הבלתי אפשרי. הפיתוי כה רב עד שהוא מעוור עיני כולנו.

 טוב, אז מה עושים עם זה?

לא מציעה ולא מצפה מכולם לזרוק את העגלות שלהם ומהורים לעתיד לא לרכוש אותן.

אני כן מנסה להדהד גלים ומחשבות ומקווה לעורר ולחזק את התחושות הטבעיות של הורים לגבי המקום המרכזי והלגיטימיות של נשיאה ומגע בתינוקות בתוך הגידול והחינוך. אני מעזה לחלום על יום שבו הורים יקשיבו לתינוקות ויאמינו שיש להם מה להגיד וזכות להגיד זאת- כולל חוסר הרצון לפרקים להיות בתוך העגלות על כל המשמעויות הנגזרות מכך. אני חולמת על יום שבו הורים ידעו (כי למדו, מאז היותם ילדים) להקשיב, להבין ולכבד סימנים של תינוקות, על יום שבו כולנו נגדל בסביבה המאפשרת ומעניקה את המתנה - המיומנות האנושית הנשכחת הזאת. אני חוזה ימים בהם יהיו מודעות ומרחב ל'זמן תינוקות', שלהורים יהיה 'מותר' להתנהל לאט ובאיכות אחרת. מחכה ליום בו החברה שלנו תאפשר עושר של תפקידים ותפקודים, ועזרה, תמיכה והעשרה הדדיות בין דורות ואנשים בפאזות שונות של חייהם.

 ולסיום, גם אם מובן מאליו אכתוב בכל זאת: תינוקות עגלה יכולים להיות מופלאים ומוצלחים. הורי עגלה יכולים להיות ההורים הכי נפלאים. תינוקות מנשא יכולים להיות אומללים וחרדים והורים נושאים יכולים לעשות המון טעויות ושטויות – מי כמוני יודעת...