כשאנחנו חושבים בחברתנו, בימינו – בישראל שנות אלפיים על מימוש עקרון הרצף – מיד עולה הנושא של נשיאת תינוקות במנשא. וזהו גם ענין שמעורר הרבה התנגדויות ואנטגוניזם – "איך אפשר?", "אנחנו לא בג'ונגל" "זה לא מתאים לתרבות שלנו", "זו השתעבדות" וכו.

כדי לברר ולחשוב ולדייק ולהפריד את שלל הבחינות של הנושא, בואו ננסה לחשוב קודם כל למה לשאת אותם. אחר כך נחשוב ונחליט איך, אם בכלל נבחר להתאים את עקרון הנשיאה לעצמנו ולחיינו.

אז למה? למה לשאת אותם? או, במילים אחרות, "אם הם אכולים, נקיים ואפילו רגועים (?!)-למה צריך או כדאי לשאת אותם?

ממספר טעמים:

• אז בואו נסתכל על זה מנקודת המבט של התינוק, עד כמה שדעתנו משגת. ידוע שלתינוקות יש מספר צרכים בסיסיים. הזנה, חימום, בטחון וקשר אנושי. על כך אין חולק. (דרך אגב - כל הצרכים הללו נענים, בו זמנית ובצורה המשלימה אלה את אלה תוך כדי הנקה...) תינוק צריך לאכול, הוא צריך עזרה בשמירת חום גופו והוא זקוק להגנה. הוא "יודע" את זה. כל גופו ורוחו מכווננים להשגה של ודאות בטחונו. בטחון זה מושג ע"י קרבה והסתמכות על יצור בוגר אחר. כל-כך הרבה הורים שואלים בפליאה: "הוא שבע, רגוע, נרדם בחיוך. שמתי אותו במיטה והוא התעורר אחרי 10 דקות. אבל עלי הוא יכול לשון 3 שעות רצוף! למה?"

הביולוגיה, הפיזיולוגיה והאבולוציה גורמים לתינוק "לדעת" שהוא צריך הגנה. הוא עושה זאת בדרך היחידה שהוא מסוגל לה – לדאוג שהוא יהיה ליד אנוש מבוגר אחר. לכן, גם כשהוא ישן חלק ממוחו עסוק בשאלה עד כמה הוא מוגן. כשהוא ישן על הוריו, מריח את ריחם, שומע את קולם וחש בתנועתם – הצורך שלו – החשוב עד מאד – בהגנה ובטחון מתמלא – ואז הוא מסוגל לישון עמוק לאורך מספר שעות – את מלוא מרווח השעות שנכון לו לאותה עת. בנוסף, היות שהוא חש בטוח ומוגן, באותו זמן גם רמת הורמוני הסטרס בגופו יורדת והוא מפריש הורמונים המקלים עליו בעיכול, ומעודדים גדילה ושגשוג. מנגד, כשהוא מונח באהבה רבה במיטתו היפה, עם המצעים הרכים והתואמים, בחדרו שקושט ועוצב במחשבה על שמחה והתפתחות אופטימאלית- התינוק מרגיש חסר הגנה. הוא כרגע לא בסכנה אבל לא יודע בוודאות שאם יבוא אריה, יהיה מי שישמור עליו. יתכן שאינו רעב כלל אבל אינו בטוח שכאשר יהיה רעב יהיה מי שייתן לו את ארוחתו הבאה. ולכן, גם אם הוא נקי, שבע ועטוף- אפילו בשנתו חלק ממנו דואג ומרגיש בכוננות. הוא לא חש בטוח ולכן גם מתעורר אחרי פרק זמן קצר כדי לוודא בדרך היחידה שעומדת לרשותו שהצורך שלו בבטחון יסופק - הוא קורא בבכי להוריו. שינה כזאת גם אינה מיטבית כיוון שרמת הורמוני הסטרס בדמו מוגבהת ואז גופו – במקום להיות עסוק בעיכול, בגדילה ושגשוג –נתון כמו למתקפה והוא דרוך לדאוג לשרידתו. זהו טעם אחד.

• טעם שני הוא – ההיבט הפיזיולוגי-תנועתי- התפתחותי. רבים וטובים כתבו על-כך לפני. בקצרה אסכם שתינוק שנישא נהנה מתמיכה מיטבית בהתפתחותו התנועתית. אמו (או אביו, או כל מבוגר אחר) הולכת, מתכופפת, רוכנת ונעה בעודה עסוקה בשגרת יומה. והתינוק, במקביל, חווה שינויי כיוון, האצות והאטות והימצאות בכל מיני מנחים כנגד כוח הכבידה. כך הוא נענה לאתגרים של החזקת גופו וראשו במגוון כמעט אינסופי תנועות ומצבים. שריריו, הרצועות ורקמות החיבור שלו, גידיו וכן הלאה מתחזקים בצורה מאוזנת ומתואמת. ישנה המלצה לשים תינוק ער על בטנו. גם אם נבחן המלצה זו רק בהיבט התנועתי נראה ששכיבה על הבטן "מאמנת" את שרירי הצוואר רק במישור אחד. כשהגוף עוד חדש ולא מיומן, קשה להרים ראש כבד בתנוחה מאוזנת. קל ופיזיולוגי יותר לשמרו זקוף מול תנועות רכות, רבות ושונות. לכשיתחזק תינוק נישא, יוכל להניע ראשו גם כנגד כוח תאוצה או בכל מנח. לעומתו, תינוק שתורגל בשכיבה על בטנו- שרירי צווארו אמנם חזקים אך מאוזנים ו'עשירים' פחות. 'תינוקות מנשא' נוטים "לרדת מהמנשא ולהתחיל ללכת". תכופות היכולות המוטוריות שלהם איכותיות, מתפתחות מוקדם ומאוזנות היטב.
• טעם שלישי בוחן את מעמד התינוק והשתלבותו במשפחה. נקצר כאן – ראו גם על התרכזות בילד. אומר רק שבעוד שהתינוק הוא חסר ישע ועלינו לדאוג לו ולמלא אחר צרכיו, הרי שמבחינה אחרת הרי הוא תוספת למשפחה קיימת (גם אם נולד ראשון לזוג הורים). בתור שכזה, טוב ונכון לו להשתלב במידת האפשר בהתנהלות הקיימת;  להצטרף לשגרת הבית, להיות נוכח במפגשים שונים, במטלות בית, בסידורים במנוחה. לא טוב לו, לתינוק, ואף עלול להזיק, שכל שגרת הבית ודעתם של שני הוריו (וסבים וסבתות ושאר משפחה מורחבת) תתרכז בו ותסוב סביבו. זה עול כבד מידי ליצור כל-כך קטן. זה הוא שמקרוב הגיע ומתאים שהוא יתלווה לשגרת הבית ויושביו (כל עוד קשובים לצרכיו ונענים להם). כך הוא מרגיש רגוע, עטוף ומוגן, ומוצא את מקומו ברצף הדורי. כמובן שבדרך זו משיגים גם רווח משני- משני אך ענק. התינוק והילד לומד את עולם המבוגרים בנחת, בהפנמה טבעית ואיטית. הוא סופג גם ערכים, נוהגים וכללי נימוס בסיסיים ומפנים את ערכי החברה בה הוא חי וגם רוכש מיומנויות וידע באינספור תחומי חיים. לדוגמא, הילד לומד ללא הרף על-ידי כך שהוא שומע כיצד אימו מדברת בטלפון, מבררת ענינים ולעיתים נצרכת לעמוד על דעתה, איך פוגשים ופונים לאנשים שונים מדרגות קרבה שונות, ובאופן כללי איך מתנהגים בסיטואציות רבות ומגוונות. התינוק אינו מנותק מהעולם בו הוא חי אלא מוזמן למרחב בו הוא יכול לקלוט ולסגל לעצמו מאפיינים שונים בדרכו ובקצב האיטי שלו. בנוסף, הוא לומד כיצד אוחזין ומתפעלים כלי עבודה שונים מסכין, בלנדר, ועד פטיש ומברג, איך מכינים חביתה ותה, את סדר הדברים, את ההתארגנות והתכנון שלפני והארגון והסידור לאחריהם. ללמידה שכזאת אין תחליף ואי אפשר להפריז בשבחה. והכל מתנהל ללא ציפיות, גערות ולחץ. באופן טבעי ויעיל הילד סופג כספוג משתוקק הרבה ממה שיצופה ממנו בשנים לעתיד לבא. ככל שישתלב ויתאים יותר לסביבתו הקרובה והמורחבת בצורה טבעית ואורגאנית, ככה יקטנו הקונפליקטים בעולמו והוא יהיה מרוצה מעצמו ויוכל לנצל את כל משאביו למיצוי יכולותיו וייחודו במקום להתנגח בקירות פיזיים וסימבוליים.
• טעם רביעי הוא מיתון לחשיפת הילד לגירויים ומודעות ההורים למה שהתינוק נחשף אליו.

כנושאים בתפשקיד של השומרים על תינוקותינו ואחראים לרווחתם, עלינו גם לשים ליבנו להחשפות לגירויים ולהקפדה על כמותם המדודה וההולמת. תינוק המובל בעגלה כשפניו קדימה, אפילו בגיל צעיר מאד שבו נדמה שהוא רק ישן ומכונס בעולמו, סופג כמות עצומה ורבה, ובלי ספק מיותרת של גירויים, קולות, ריחות ומראות. לאמא אין מושג על העומס הזה. היא לא יכולה להיות קשובה לתינוק ובוודאי לא להרגיש את תגובותיו לגירויים אלה, בעודו שלוח קדימה כראש חץ נחשוני ומוסתר ממנה על-יד חיפוי העגלה. במיוחד בגיל צעיר, גירויים אלה מופרזים וקיצוניים. לאחר שהיה של תשעה חודשים ברחם עם סביבה יציבה של קולות עמומים, אורות וצבעים רגועים ומגע קבוע של מים בטמפרטורה קבועה, התינוק נולד ולפתע הוא נחשף לשפע כה עז של גירויים שאינו יכול לווסת ולהכניס בהם סדר ומשמעות. אם התינוק היה על אמו, היא היתה חשה בגודש הזה. במצב של עומס רגשי, הורמוני הסטרס מופרשים, העיכול והגדילה מופרעים והתינוק מתקשה אפילו להרדם. נשמע מוכר? לעומת זאת, במנשא, התינוק מוגן, עטוף, חווה הרבה פחות גירויים, וכאשר הוא חווה אותם הם נבללים בתגובת אימו אליהם, הדופק שלה, תנועותיה ושפת גופה. הכלל שלאורו טוב ללכת לגבי כמות הגירויים שטוב לתינוק לקבל- בטיול בחוץ למשל- הוא פשוט למדי: המרחק שהאם יכולה לשאת את תינוקה בלי להתעייף, להתחמם מידי או לאבד סבלנות- הוא המרחק והזמן האופטימאליים גם מבחינת התינוק. אז אם יש לך תינוק, האטי וצמצמי. לא תוכלי ביום אחד לבקר 2 חנויות, לשבת עם חברה, ולסדר 8 סידורים שונים בעיר. יש לך תינוק כעת. האטי, חנות אחת בכל פעם, לכי לאט יותר ומעט יותר ו-3 סידורים יספיקו.

עצם הנוכחות הפיזית של התינוק מורה לנו את הדרך ומלמדת אותנו מה מתאים לו ומה מתאים לנו, איתו.

פן נוסף הנוגע לגירויים נוגע לתגובות התינוק אליהם: הרבה פעמים, אם התינוק בעגלה או במיטתו, אין להוריו מושג או שליטה על הגירויים שנחשף אליהם ולא על התגובות שלו לגירויים אלו. והכוונה גם לתגובותיו בפועל וגם לתגובות המאוזנות והרצויות. בואו ניקח דוגמא ממקרה פשוט, קל-ערך ויומיומי: אמא הולכת לטיול ברחוב עם תינוקה המצוחצח והייצוגי בעגלה,. ואז מטוס עובר ברעש עז. אמו של התינוק לא יודעת אם התינוק נחרד או התעלם. לתינוק אין מושג מה קרה זה עתה ואיך מושאי החיקוי שלו מרגישים ונוהגים. רמות הסטרס שלו עולות ויכולתו לשמור על איזון וקורת רוח נפגמת.

לעומת זאת, אם התינוק נישא, האם כמעט אינה מבחינה במטוס, ככל רעש רקע מוכר וסתמי, אך שמה לב היטב שהתינוק מתרעד ונדרך. היא יכולה ללטף את ראשו או לאמצו לרגע ולומר: "הנה עבר מטוס, נבהלת? למטוס יש רעש חזק. הוא טס גבוה ורחוק. הכל בסדר!" התינוק לומד על רעשים ומשמעויותיהם, ועל התגובה הרגשית ההולמת. בדוגמא הפוכה, ליד כביש סואן התינוק חש את דריכות אימו וסופג את ההתמודדות שלה עם מצב שהוא בהחלט בעל פוטנציאל סיכון מסוים.

• טעם חמישי הוא ההיכרות האינטימית עם התינוק שההנאה בצידה רק מתווספת לביטחון ההורי החדש שנבנה. הבטחון הזה יקר מפז והווצרותו הוא כלי רב ערך בהורות שבדרך. כשאנחנו נמצאים עם תינוקותינו צמוד אלינו ולמשכי זמן ארוכים. אנו חשים ורואים המון התנהגויות שלהם, בהמון ניואנסים. אנו לומדים לזהות המון מיני מצבים עוד כמעט לפני שהם קורים. ככה נוצרת 'האינטואיציה' ההורית רבת הערך שכה רבות מדובר בה. האינטואיציה הזאת היא פלאית וכמעט ניסית אך בעצם נשענת על הפלא של קבלת יצור חדש למשפחה באהבה ומסירות. היא גם כלי רב ערך העוזר להורים בכל שנות הורותם. ובואו נמשיך: אנו מגיבים בהמון דרכים ורואים את משמעויותיהן והשלכותיהן מקרוב ובדרך מתונה- הרבה לפני שהמצבים מגיעים לכדי מצוקה או משבר- (אצל התינוק ואצלנו המבוגרים...). אנו חוזים וחווים 'מה עובד' ומה לא. ומתוך כך עולה ונבנית חוויה הורית חדשה ומרגשת- אנו מכירם את התינוק שלנו בצורה אינטימית ומעמיקה. אנו יודעם איך הוא מגיב והעיקר- מה עוזר לו! וראו פלא נוסף- אנחנו אלה שעוזרים לו! הבטחון הזה חשוב גם לתינוק וגם לנו. התינוק חווה בטחון פשוט וקיים- שצרכיו נענים ומטופלים וכך הוא יכול להיות פנוי לאתגרי הגדילה והשגשוג. אנחנו רוכשים בטחון חשוב גם הוא, שבאתגר והמשימה החשובים והמעוררים חרדה- להיות אחראי לחייו ורווחתו של יצור אנושי התלוי בנו –  אנו טובים ומצליחים. הנה, ידענו איך יגיב, ידענו מה לעשות כדי לעזור לנו וכמעט ידענו איך להתנהג ולמנוע זאת. בפעם הבאה נדייק יותר. זו למידה מתוך קבלת אינספור חיזוקים חיוביים.

מיותר לומר, שגלגל שכזה עלול להתהפך ולנטות לכוון השלילי בקלות, בקלות רבה מדי, אם איננו מכירים את התינוק טוב מספיק. הנה שוב הוא בוכה, שוב איננו יודעים למה, שוב איננו יכולים לעזור לו. מובן ועצוב שחוויות ממין זה, כשהן חוזרות על עצמן הן מחלישות, מייאשות וגורמות שלל מנגנוני הגנה, ייחודיים לכל הורה אך שליליות מעיקרן.

נשיאת תינוק, מאד מובילה ומאפשרת דווקא את שרשרת התרחשויות מעצימה, מרגיעה וחיובית כפי שתואר למעלה.

• טעם שישי הוא הכיף, התגמול האדיר של להיות מוכלים ומוקפים באהבה גופנית ורגשית אינסופית שהנשיאה מזמנת ומאפשרת. אין ספק שגידול ילדים הוא מלאכה מעייפת ומתישה השואבת ונצרכת למשאבים רבים של הגוף והנפש. אסור להתעלם מכך. מתוך מודעות לקשיי הדרך – רצוי וכדאי לאזנם על-ידי כל-כייף ונחת רוח שאני מפיקים מכך. הלא לשם כך גופינו ונפשותינו הובילו אותנו להורות. איזה כייף זה לבלות שעות בבחינת העיניים התמות, הצפורניים השקופות הגבות הרכות. הורמון האהבה, האוקסיטוצין, מופרש בעוז בדקות עונג אלו. ולמרות שיש לו תפקודים ביולוגיים חשובים כשלעצם, הרי עצם הרמה המוגבהת שלו מתגמלת ומענגת (ואפילו גורמת אושר ביולוגי – אם יש דבר כזה) בפני עצמה. מותר וצריך לשאוף לעונג הזה. גם כאן כמובן יש גלגל שלג חיובי ורצוי.
• טעם שביעי, הוא הקלות ההורית המושגת. זה בעצם הרבה יותר קל לגדל תינוק במנשא. הוא רגוע, ישן, גדל, מעכל הצורה מיטבית במנשא. בוכה הרבה פחות, ישן הרבה יותר. מתקשר איתנו בקלות ובאופן מקיף ומלא. אנחנו, מצד שני, פנויים לעשות כמעט הכל (בנחת)- לעסוק במלאכות הבית, לדבר בטלפון, להתמסר לתחביבים ולהנות מההורות. לכשיגדלו ילדי המנשא, ישתלבו היטב בחיי משפחותינו, עם  פחות קונפליקטים ומהמורות. אמנם, מדי פעם צריך לשלוף אותם מהמנשא- להאכיל, להחליף, לאפשר שינוי, אך בסך הכל הגידול והורות המנשא קלים לעין ערוך כך. האמינו לי, ניסיתי גם וגם! J

במילים אחרות: העונג המקיף, הטוטאלי של התחפרות והתמזגות עם הגופניות הממכרת והמתוקה של תינוקותינו משמשים בו בזמן למספר מטרות שלובות ומשלימות: גם פרס ותגמול מהטבע על היותנו הורים, גם המשך הדאגה ההולמת לצאצאים הרכים –(כי ההתפתחות האופטימאלית כמוזכר למעלה מבחינה רגשית וגופנית מושגת בנשיאה כמעט תמידית) וגם המשך הדרכה טבעית להורות הנוצרת על-ידי האינטראקציה הקרובה בין התינוק להוריו. כך הטבע, או האלוהים או שניהם משיגים את מטרתם שהיא דור חדש של יצורים בריאים בעלי סיכוי לממש את מלא הפוטנציאל שלהם.

ולמה לא בעצם? הפחד שמא ___ ...  שמה יקרה?

שהם יהיו מפונקים? תובעניים? חסרי גבולות?

כבר אמרתי שהפחד יועץ רע. אבל על המענה לחששות הללו – ראו בהמשך...

תחשבו על זה.