אל תלמדו אותם!

כל לימוד של ילדים (ועוד נדון במילה הזאת `לימוד`) שאינו נובע ראשיתו ככולו מתוכם, מרוחם ומכוחם, הוא במקרה הטוב בלתי מזיק, במקרים אחרים הוא הרסני ופוגעני ברמות שונות. לימוד שכזה בוודאי שתמיד אינו יעיל ואינו חיובי כמעט בשום מובן. לימוד אינו משהו שאנו מבצעים על הילד (או תינוק או מבוגר). אלא למידה היא תהליך אישי, מפעים ורב הוד שעלינו לכבד תמיד, לעקוב אחריו היטב, הן לתועלתנו וכמובן לתועלת הילד הלומד.

הלומד ללא הפרעה, חוקר ומתנסה באחת מחוויות החיים החזקות, המרגשות והנוגעות בשורש הקיום שישנן – היא היא חווית הלמידה.

יש לנו צורך חזק ללמד את הילד. שימו לב לצורת הפועל – ללמד. בניין פיעל, חזק וחד צדדי. (כמו לשבר, לגדר וכו`)- שזו פעולה שלנו על ילד סביל ומקבל- האמנם? הצורך שלנו נובע מהצורך להעביר לילדים את אותן החוויות שעברו עלינו, להמשיך את סיבוב הגלגל, כי עצירתו או הפנייתו או עיצובו מחדש מעוררים פחדים עזים. אנחנו גם רוצים להטביע חותמנו – שזהו רצון מובן, טבעי וברור. ובנוסף, אנו נהנים מהאינטראקציה עם הילד ובמיוחד כשהיא מוכוונת ונשלטת על ידינו – כשאנחנו קובעים את החוקים, המטרות, הקצב ומדדי ההצלחה.

אז הצורך בלימוד הוא שלנו. בואו נפנה את הקשב אל הילד ונראה מהם צרכיו ומה מתאים לו. נקודת ההתחלה הטובה והנכונה ביותר היא תהליכי למידה טבעיים שעוברים על כל תינוק לפני שאנו יכולים להתערב. את הדוגמאות אני תמיד מביאה מלימוד המיומנויות המוטוריות הראשונות של התינוק – התהפכות, התיישבות, הליכה וכו` ולימוד השימוש בשפה. אם נתבונן בתהליכים האלה, ננסה ללמוד מהם, למצות את העקרונות הטבעיים הטבועים בהם – וננסה ליישם – או בעצם לא להפריע לתהליכים אלה לקרות תוך כדי התנהלות למידתית אחרת- אנחנו והילד נצא נשכרים.

למידה טבעית היא תהליך שמשופע בסיפוק רב (ולעיתים גם במידה מסוימת של תסכול – נכון. האם תסכול הוא תמיד שלילי?); היא מובילה לתוצאות רצויות בהתאמה לילד ועל פי הקצב שלו. יש לה גם מאפיינים נוספים: היא חזרתית, כלומר הילד מתנסה שוב ושוב באותן פעילויות (וללא שעמום או מרידה באימון), היא מעגלית, כלומר הילד חוצה את הגבול בין ידיעה לאי ידיעה הרבה פעמים עד שהוא מתייצב על מצב של `יודע`. אין לו צורך להוכיח רמה או בקיאות או אפילו יציבות. להפך ככל שיחצה את הגבול פעמים רבות יותר, מכיוונים שונים ומזוויות שונות- כך תתעשר ותתעמק הידיעה שלו ו`השליטה בחומר`. אין הוא צריך להוכיח דבר או לעמוד בסטנדרטים חיצוניים.

מאפיין נוסף של למידה `טובה` היא שמחה. ניכר על כל לומד ללכת למשל שהוא פשוט שמח. כל תו בפניו ובגופו מביעים שמחה על הקיום, החוויה, ההתנסות. הוא מצחקק, מגרגר, מאושר – הוא לומד! יתרה מכך- `כשלון` או `הצלחה` מעירים בו את אותה השמחה. הראשון לא מרפה את ידיו והשני לא עוצר אותו מנסיון חוזר.

האין אנו רוצים שכל למידה של ילדינו (ושלנו) תהיה בעלת מאפיינים כאלה?

בואו נסתכל בלמידה של ילדים בבית הספר או בגן או אפילו כשאנחנו מלמדים אותם דבר-מה. האם הלמידה המוכוונת והמושכלת נראית כך?

אני טוענת שלא.

אני טוענת שאנו יכולים וחובה עלינו לנסות ולהמשיך את החיוב והמאפיינים הקסומים של למידה אמיתית ולהשתמש בהם ולהטמיעם הכל למידה שהיא שבאה אחר-כך- גם בבית, אצלנו כהורים וכמשפחה וגם במסגרות החינוך השונות – פורמאליות ואחרות.

אז איך עושים את זה?

נתחיל באיך לא.

כשתינוק לומד ללכת, לא נאמר לו על כל צעד ושעל: "כן, כך! לא, לא כך! את הרגל הזאת תשים בזווית הזו. לא, ככה זה לא יצליח! תנסה את זה כך, ועכשיו שוב, הנה זה טוב..." ועוד מסוג זה. אלא נתבונן, נתענג, נכבד ונהיה שותפים. פשוט נהיה שם.

ובקצרה: לא ניזום תהליך של `לימוד`, לא נקבע את קצבו, מהלכו ומשכו. לא נשבח (ראו גם ב`בשבח האיפוק מתשבחות`), לא ננחם, לא ננזוף, לא נהיה מתוסכלים או כועסים, ולא נהדהד עבור הילד את תסכוליו וכעסיו. לא נשווה – לא לילדים אחרים ולא לעצמו. לא נתעייף מחזרתיות ונוביל קדימה ולא נתעקש על שינון נוסף.

ומה ואיך כן?

נכבד אותם, את המקום בהם הם נמצאים ואליו הם שואפים להגיע. נכבד ונלמד מדרכם, קצבם, `הצלחותיהם` ו`כשלונותיהם`. נהיה נוכחים, קשובים וזמינים לתהליך ללא קבעון קודם שלנו או מסכים כלשהם שיפריעו לנו לנכוח.

ומעל הכל וכחוט המקשר והמוביל- לא ניתן לפחדינו להוביל ולהדריך, כי אם נתייעץ בהם בחכמה. נבטח בילדינו שידעו למצא את הדרך, למצות את הפוטנציאל המרהיב והייחודי שלהם ולפרוש את כנפי הפרפר שלהם במלא תפארתם.

טוב- ובחיים האמיתיים- איך זה נראה?

סיפור.

הילדה שלי היתה בת 3 וחצי. ישבנו בחוץ. היא התבוננה באצבעותיה (של כף יד אחת) והחליטה למנות אותן. מנתה ומנתה. כל פעם הגיעה לתוצאה אחרת. עד 8, עד 7, עד 6, עד 9. בכל פעם לא היתה מרוצה.

היא לא שאלה לדעתי ואני לא תקנתי אותה, אבל היה לי קשה. קשה מאד.

אמרתי לעצמי שמזל שאיש אינו רואה. (!).

והרי היא כבר בת 3 וחצי! ומונה עד 20 בלי טעויות כמעט! כמה עלים על גבעול? כמה מכוניות בציור? הייתי מאד גאה בה! רק שבוע קודם לכן הצליחה למנות נכונה עד 17 ו-14 ללא היסוס ופקפוק, והנה עכשיו היא לא מצליחה למנות עד 5? הייתי עייפה, ומהורהרת והגבתי לאט עד שהיא עברה לשלב הבא...

פתאום קראה: "אה, אמא! אולי הם מתכוונים לשתי הידיים?!"

נזכרתי ששבוע קודם הצגתי לאחותה הקטנה את השיר `10 אצבעות לי יש`, וזאת, הגדולה ניסתה לאמת את דברי השיר. ובכל כוחה ניסתה להגיע לתוצאה הנכונה של 10 אצבעות, אבל בכף יד אחת. לאחר שניסתה וניסתה ולא נואשה שעה ארוכה, עלה במוחה הרעיון איך לפתור את הקונפליקט. והעלתה השערה – אולי השיר מתייחס לשתי הידיים? ומיד ניסתה, מנתה את אצבעות שתי ידיה וחיש קל הגיעה לתוצאה המיוחלת. מנתה נכונה עד 10.

"הי אמא, יש לי 10 אצבעות בשתי הידיים!!!"

ומיד עוד השערת מחקר: "בואי נראה כמה אצבעות יש לאיילת".

אכן 10. ואז: "ולך, כמה אצבעות יש לך?"

איזה אושר, איזו שמחת גילוי. גרגורים, צחוקים, חיוכים, רגע עונג צרוף.

ומיד שעטה הלאה, ללא לאות: "וברגליים, כמה אצבעות יש לנו ברגליים?"