המון אנשים מדברים המון על פינוק ילדים: "אני לא רוצה שהוא יהיה מפונק" (אמא), "אל תפנקו אותם" (הסבתות), "אם תרימו אותם על הידיים הם יתרגלו" (נשמות טובות).

כפי שרואים מהציטוטים האלה, הכוחות המניעים מאחור הם פחד (היועץ הרע), חוסר אמונה בבאות וחוסר אמונה במסוגלות הילד והצירוף, הורים-ילד לנווט ולגדול בשמחה ובבטחה אל עבר עתיד טוב של מימוש עצמי.

אז בואו נניח לרגע את הפחד (החשוב) בצד ונחשוב רגע מהו פינוק. מהו פינוק באמת? מה אנחנו באמת רוצים למנוע אצל ילדינו? מה אנו רוצים לחזק ולעודד? ומהם הקשיים שלנו- קשיים להבחין, קשיים בניווט, בבחירה שלנו ובעשייה?

בדרך כלל מקושר פינוק מצד ההורה לשני דברים- או למגע עם תינוקות או להענות לצרכי הילדים.

הראשון- נוגע להגבלות ובפחדים שהחברה שמה על כמות ומינון המגע עם תינוקות. כבר כתבתי במקום אחר כבר את הידוע והמובן מאליו, שתינוקות צריכים ומצפים למגע רצוף עם הוריהם או מבוגר מטפל אחר. ובדרך כלל זהו גם האינסטינקט של האמהות הטריות. אלא שכאן נכנסת החברה והאמהות 'המנוסות' ו'היודעות' ומפחידים את האם והאב ש:"הוא יתרגל לישון רק על הידיים –וזה יהיה לכם סיוט", או ש"אסור לכם להרגיל אותו להרדם רק בהנקה כי..." ועוד ועוד

נשמע לכם מוכר? ואז האמא מתקפלת, מתפשרת ויותר עצוב – משקיטה את הקול הפנימי שטופח במשך מאות אלפי שנות האבולוציה ותשעת חודשי ההריון הפרטי. ומעתה תהיה פחות נאמנה לעצמה, תרגיש פחות 'בתוך עורה' כאם ופחות תתאים לתינוק הפרטי שלה. אבל נחזור לפינוק.

פחדים שונים זוקפים ראש בנוגע להענות לצרכי התינוק: "אל תתנו לו מה שהוא רוצה שלא יתרגל", "לא נורא אם יבכה, גם אנחנו בכינו ויצאנו לא רע".

לתינוק אין עבר מסועף, מפורט ומעובד. אם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה, עולמו, כמעט פשוטו כמשמעו, נחרב עליו. רק אם יתנו לו מה שמבקש ושוב ושוב וימלאו אחר צרכיו ורצונותיו, יפתח תפישת עולם תקינה שתאפשר לו, אט אט גם להתגבר על אכזבות ולהתמודד עם מצוקות.

תחשבו גם על עצמכם, במקום העבודה שלכם: האם מעסיקכם יקבל מכם שיתוף פעולה פורה והספקים מכובדים על-ידי התעלמות מצרכיכם ובקשותיכם?

(שוב אנו רואים שמה שאנו לא מוכנים לקבל ולהכיל בעצמנו כמבוגרים מפותחים, אנו מצפים ואוכפים על ילדינו הרכים, אבל על כך בהגיג אחר)

כך שפינוק הוא לא ליטופים, חיבוקים, נשיקות וקרבה גופנית והוא גם לא היענות לצרכים ולבקשות של ילדינו.

אז מהו פינוק?

פינוק מורכב, במינונים שונים, משלוש חולשות ילדיות-הוריות שמתפתחות במקביל וכפועל יוצא אחת של השניה. ואלו הן המכות: חוסר יכולת להכיל דחית סיפוקים, חוסר אמונה ביכולות הילד וחוסר יכולות אמיתי או חוסר איזון ביכולות הילד.

הרשו לי לתמצת בפשטנות ששלושתן ככולן נובעות מהנטייה ההורית 'לעזור' לילד מבלי שנתבקשנו. (וכתבתי על זה ב'אל תעזרו להם' ו ב'תנו להם לבכות').

אם לילד נופלת קובייה ואנו ממהרים להרים, אם הוא נעמד מול מדרגה ואנו מרימים אותו, אם הוא בוכה ואנו ממסמסים זאת (וכל זה מבלי שנתבקשנו)- אנו גורמים למספר עוולות:

• אם מרימים לילד קובייה, אז הוא לא לומד לפתח מיומנויות כאלה ואחרות. אנו מונעים ממנו חוויות למידה, ורכישה ושכלול מיומנויות חשובות.
• אם מרימים אותו מעל מכשולים, הילד לא לומד להכיר, להכיל ולהתמודד עם תסכולים, ולא מפתח יכולת לדחות סיפוקים.
• ואם 'מוציאים אותו' מבכי במהירות, משדרים לו שאנו, הוריו, לא מאמינים ביכולותיו להתגבר על העצב, לעלות על המדרגה (או להחליט להמנע) או להרים את הקוביה.

אז תנשקו ותחבקו ותשאו את התינוקות שלכם כמה שיותר.

ותענו לכל צרכיהם במלואם ובזריזות.

הם לא יעשו 'מפונקים' אלא בוטחים, ועשירים. ואתם תהנו מהם מאד.

אבל אל תמהרו לעזור להם. אל תחיו במקומם את החיים, על קשיהם ומורכבותם, בטחו בילדיכם בכוחותיהם, בתבונתם ובבחירותיהם – והם לא יעשו מפונקים אלא מלאי כוחות רצון ועשיה, מלאי תבונת כפיים וגוף, ובעלי בטחון עצמי ואופטימיות.

ואז, כתמונת ראי, אתם תזקפו ראש כהורים, תתמלאו ערך עצמי, שמחה, וכוחות להתמודד עם אתגרים: הילדים מחד והסביבה החוששת מאידך. 

 בחזרה לדף מפגשי ליווי הורות